אתמול בערב, כשיצאתי מהמשרד, חשבתי על זה שאולי זה פשוט הזמן הזה של השנה. שיחות יעדים, סיכומי שנה, בונוסים, התחלות חדשות. הצומת המוכר והאינטנסיבי של תחילת פברואר. זיהיתי משהו משותף בשיחות שלי עם מנהלים בימים האחרונים, וזה שלח אותי למחשבה אישית.
כי גם אותי זה תופס לפעמים, אני מודה. אני מגלה ששכחתי לשתות רק כשאני כבר מרגישה את סימני ההתייבשות הפיזיים: פתאום הראש כבד, הריכוז יורד, ואני נזכרת שלא נגעתי בכוס מים שעות. אבל המים פה הם רק מטאפורה. כי ההתייבשות שאני מתכוונת אליה היא התייבשות פנימית.
כמנהלים, קל מאוד להישאב ללו"ז צפוף. למיקוד בביצועים, בעשייה, במה שלא עובד וצריך לתקן, ובמה שעובד וצריך לשפר עוד יותר.
בתוך הריצה הזו, הבקבוק הדמיוני עומד לו על השולחן בתחילת היום, וככה הוא נשאר גם בסופו. יום עובר ועוד אחד, ואנחנו פשוט לא עוצרים לשתות.
ה"מים" האלו הם הוקרה.
אף אחד לא מפקפק בתרומה של מים לבריאות או לנראות שלנו, נכון? אבל כשאני מדברת עם מנהלים על הוקרה (לצוות ולעצמם) זה פתאום נתפס כ"מותרות". משהו שעושים "אם נשאר זמן" או כשיש אירוע מיוחד.
הוקרה היא לא קינוח – היא התשתית.
מרטין סליגמן (אבי הפסיכולוגיה החיובית) ופרופ' אדם גרנט בדקו את השפעת הכרת התודה במקומות עבודה. באחד המחקרים המפורסמים של גרנט, נמצא שכשמנהלים אמרו "תודה" פשוטה וכנה לעובדים שלהם, הפרודוקטיביות עלתה ב-50%!
למה זה קורה? כי הוקרה היא "השקיה" של תחושת הערך העצמי. עובד שמרגיש שרואים את המאמץ שלו – ולא רק את השורה התחתונה – הוא עובד עם רמת חוסן (Resilience) גבוהה הרבה יותר. כשאנחנו מוצאים את ה"לא מובן מאליו" בתוך השגרה, אנחנו לא רק נחמדים. אנחנו מוודאים שהצוות שלנו לא יתייבש.
אז איך נמנעים מהתייבשות בתוך הלו"ז?
- חפשו את ה"לא מובן מאליו": אל תחכו להישגים יוצאי דופן או לסוף הפרויקט. תודו על היסודיות, על העזרה לקולגה, על העמידה בזמנים למרות הלחץ.
- הצמידו הוקרה להרגל: בדיוק כמו ששותים כוס מים עם הקפה של הבוקר, מצאו רגע קבוע ביום להגיד מילה טובה אחת.
- אל תשכחו לשתות בעצמכם: ניהול הוא תפקיד צמא. תוקירו גם את עצמכם על הדרך שאתם עושים ועל המורכבות שאתם מנהלים. זה לא פחות חשוב.
בפעם הבאה שאתם רצים לביצועים, תזכרו שהבקבוק מחכה לכם על השולחן. אל תחכו לצמא הגדול, קחו לגימה של פרגון כבר עכשיו.